החלטה בתיק עלב"ש 94/12

1.               המשיב ושני חשודים נוספים, כולם שימשו בעת שירותם הצבאי כמדריכים בבית הספר הטכני של  חיל האוויר בבאר שבע, נעצרו ונחקרו בחשד כי עשו עבירות מין בשוחרות שלמדו בבית הספר. במהלך החקירה שוחררו בתנאים.  פרטיהם האישיים של שני החשודים האחרים נאסרו לפרסום לפי שעה- אחד אשר עניינו מטופל בידי גורמי החקירה והתביעה האזרחיים ונדון בבית משפט השלום; עניינו של האחר, סמ"ר ד' ב', כעניינו של המשיב, נחקר ע"י מצ"ח ומטופל על ידי הפרקליטות הצבאית. לגביו הסכימה התביעה הצבאית כי לפי שעה ייאסרו פרטיו לפרסום.  לעומת זאת עמדה התביעה הצבאית על כך שפרטיו של המשיב  יותרו לפרסום.  שאלה זו הובאה להכרעתו של בית הדין קמא. בבית הדין המחוזי מצאה הנשיאה  הנכבדה קמא להורות על איסור פרטיו של המשיב עד יום 27/9/12, ובד בבד הורתה על שחרורו בתנאים מן המעצר, עד אותו המועד.

2.               בהחלטתה עמדה הנשיאה הנכבדה על כך כי בעניינו של המשיב הצטברו כמה נתונים  "המטים את הכף לטובת איסור פרסום פרטיו המזהים בשלב הדיוני בו אנו מצויים": "...עסקינן בחשוד המצוי בחקירה...חומר החקירה, רובו ככולו, טרם הועבר לעיון ההגנה. החשוד הינו בחור צעיר אשר אך לאחרונה שוחרר משירות צבאי והוא מצוי בראשית חייו האזרחיים. לחשוד מיוחסים חשדות חמורים, את חלקם הארי הוא מכחיש. פרסום שמו של החשוד בשלב הדיוני בו אנו נמצאים, כאשר להגנה טרם ניתנה האפשרות ללמוד את חומר החקירה ולהתייחס אליו, עשוי לגרום לנזק כבד, שלא ניתן יהיה לתקנו בהמשך. לא למותר לציין כי בעניינו של חשוד אחר בפרשה, הסכימה התביעה ואף עתרה להארכת הצו האוסר פרסום הפרטים המזהים , בשלב זה לתקופה בלתי מוגבלת.  אמנם...התשתית הראייתית בעניינו של החשוד שלפני מבוססת יותר ומלמדת על חשדות חמורים יותר מאשר ביחס לחשוד שצו איסור הפרסום הוארך היום, אך עסקינן בפרשה אחת ולפיכך, יש ליתן לכך משקל במסגרת בחינת האינטרס הציבורי ... זאת ועוד, הפרשה זכתה לפרסום ותהודה בכלי התקשורת ויש להניח כי הדברים הגיעו לאוזניהן של מתלוננות פוטנציאליות, כך שלא יגרם נזק ממשי, במסגרת החקירה, מעצם קיומו של צו האוסר על [פרסום] פרטיו המזהים של החשוד".

3.               התביעה הצבאית ערערה על החלטתו זו של בית הדין קמא וביקשה כי פרטיו של המשיב יותרו לפרסום. ראשונה לטיעוניה של התביעה הייתה טענת שיהוי. התברר כי במשך חמישה ימים, עובר להחלטה האמורה של בית הדין המחוזי, לא נאסרו לפרסום פרטיו של המשיב ובתקופה זו  היו פרטיו של המשיב גלויים.  עיקר טעמה של התביעה בערעורה  היה כי המשיב לא הצביע על כך כי פרסום פרטיו יגרום לו נזק ממשי וחמור. התביעה סבורה כי בכך שלא הועבר לידי בא כוחו של המשיב חומר החקירה במלואו אין כדי לגרום לנזק ממשי וחמור. להשקפתה, לו חשב המחוקק כי אין לפרסם שמו של חשוד עד שלא יועבר לו חומר החקירה, היה נקבע הדבר בחוק, ולא כך הוא. התביעה ציינה כי על אף שהמעורבים נחקרו במסגרת פרשה אחת  "המסד הראייתי והיקף החשדות נגד השניים שונים בתכלית" ועובדה זו מצדיקה הבחנה בין השניים גם בהיבט הפרסום. בדיון בערעור הציג התובע מזכר חסוי שממנו עלה כי מאז החלטת בית הדין קמא חלה התפתחות מסוימת בחקירה אשר, לגישת התובע,  מחזקת עוד את עמדתה של התביעה, בהיבט זה.

4.               בא כוחו של המשיב ביקש להותיר את החלטת בית הדין קמא בעינה, מטעמיה. הסנגור מסר כי אכן  היו כמה ימים שבהם לא עמד בתוקפו צו שאסר פרסום פרטי המשיב. הדבר לא התבקש באותם הימים מחמת תקלה שנבעה מתחלופת הסנגורים שייצגו את המשיב. מכל מקום, באותם חמישה ימים, בפועל, לא פורסמו פרטיו של המשיב. הסנגור הציג לעיוני מזכר חסוי מטעמו, שבו פורטו עניינים אשר יכולים, לגישתו, בבוא העת, לחזק את הגנתו.

5.               אין חולק כי הפומביות, וכחלק ממנה, התרת פרסום פרטיו של חשוד או נאשם, הם הכלל ואיסור פרסום הפרטים הוא החריג (ראו בש"פ 5759/04 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ח(6), 658 (2004); עלב"ש/137/11 רס"ן קבלו נ' התובע הצבאי הראשי (2011); עלב"ש/12/12 רס"ר מ' מ' נ' התובע הצבאי הראשי (2012)). ככלל, כדי שייאסר הפרסום צריך החשוד או הנאשם להצביע על נזק חמור שייגרם לו כתוצאה מן הפרסום (ראו עניין תורג'מן , בעמ' 667).

6.               עקרון זה ראוי, ככלל, ליישום לגבי כל המעורבים בפרשה דנן. התביעה בחרה שלא להחילו על אחד המעורבים ולעמוד על החלתו לגבי מעורב אחר. לגישתה, בעניין חברו של המשיב  ברשותה חומר ראיות חלש, ועובדה זו מצדיקה את אי הפרסום.

7.               חקירתם של שני המעורבים (אלה אשר בטיפול המערכת הצבאית) מצויה בעיצומה וטרם הסתיימה. שניהם נחקרו, במסגרת אותה חקירה, לגבי מסכת חשדות דומה במהותה (אך, ככל הנראה, שונה בהיקפה). גם החשדות שיוחסו לחברו של המשיב אינם חשדות של מה בכך. שניהם שוחררו בתנאים מגבילים (גם אם שונים בהיקפם ובמהותם).

8.               בנסיבות אלה, האבחנה שעשתה התביעה הצבאית בין השניים, לעניין פרסום פרטיהם, שהיא אבחנה דיכוטומית וחדה (היינו- פרטיו של האחד לא יפורסמו לפי שעה כלל, בהסכמתה, אולי אפילו ביוזמתה של התביעה, ומנגד עמידתה של התביעה על פרסום על אתר, של פרטיו של האחר) מוקשית בעיניי. היא יוצרת, לפחות למראית עין, תמונה לא מאוזנת. מצג זה מתחדד עוד כשלמשיב ולסנגורו לא הועבר עד כה כל חומר חקירה (להבדיל מ"מלוא" חומר החקירה, כהגדרת התביעה בכתב הערעור). הסנגור אינו יכול, על כן, בשלב זה, לנסות ולבסס טיעון אפשרי שיסתור או, למצער, יצמצם את הפער הנטען על ידי התביעה, בין ענייניהם של שני המעורבים.

9.               טעמים של שוויון והגינות מצדיקים, אפוא, לנהוג במשיב, לעניין הפרסום, כפי שנהגו בחברו.

10.           אוסיף כי בטענת השיהוי שהעלתה התביעה, אין בנסיבות העניין, דבר. התביעה אינה חולקת על כך כי גם בימים שלא נאסרו פרטיו של המשיב לפרסום,  למעשה לא פורסמו  פרטי זהותו.   פשיטא, על כי בהוראה לאסור את פרסום פרטיו מכאן ולהבא ממשיך ומתקיים טעם מעשי.

11.           משכך, מצאתי את החלטת בית הדין קמא ראויה ואיני מוצא לשנותה.

12.           הערעור נדחה.

ניתנה היום, כ"ו באלול התשע"ב, 13 בספטמבר 2012, בלשכה. המזכירות תעביר ההחלטה לצדדים.                                                       

   ______________________

דורון פיילס,                      תא"ל
המשנה לנשיא בית הדין הצבאי
ל     ע      ר      ע     ו     ר     י    ם

חתימת המגיה: _________________              העתק           נאמן           למקור
                                                                                  סגן           סבטלנה        סוברנקו